מקור הפסיפס

פְּסֵיפָס (בלועזית: מוֹזָאִיקָה) היא יצירת אמנות שבה מורכבות פיסות שונות לכדי ריצוף משטח – לרוב רצפה או כחלק מעיטור אדריכלי אחר. פיסות הפסיפס, העשויות אבן, זכוכית, או חומרים שונים קרויות בשם הכולל "אבני פסיפס" משובצות בתוך מלט או רובה אשר מחבר ביניהן. אופי השימוש בפסיפסים מגוון. לעיתים הפסיפס הוא ללא דוגמה, ולעיתים משולבים אבנים ססגוניות היוצרות דגמים ודמויות. בעת העתיקה שימש הפסיפס כחיפוי רצפה למבני ציבור, מבני דת, בתי מרחץ, בתי מגורים ועוד. איכותו של הפסיפס נמדדת בגודל האבנים המשובצות בו (ככל שהן קטנות יותר יכול האמן ליצור עיטור מורכב יותר), וכן ביכולתו של האמן ליצור נפחיות של הדמויות והעיטורים (על ידי תיאור אור-וצל) בעזרת אבני הפסיפס. הדגמים ברצפות הפסיפס היו לקוחים, כנראה, מתוך 'ספר דגמים' שהיה ברשות אמני הפסיפס, וחזרו במקומות שונים (דמיון בולט, למשל, נמצא בין הפסיפסים שנעשו בעבר הירדן לאלו של ארץ ישראל בתקופה הביזנטית).


בתמונה: אחד הפסיפסים המקודשים לעולם הנוצרי, שנמצא בישראל: תיאור נס הלחם והדגים, בכנסייה בעין שבע.


הפסיפסים הראשונים בתרבות המערבית (מהמאה ה-6 לפנה"ס) נמצאו בגורדיון (טורקיה של היום) והיו עשויים חלוקי נחל לא מסותתים. בטכניקה זו יוצרו בהתחלה צורות גאומטריות פשוטות אך במהרה התפתחה השיטה לכדי תיאור אילוזיוניסטי צבעוני על בסיס אבן טבעית.

פסיפסים שנמצאו מסוף המאה ה-3 לפנה"ס עשויים כבר קוביות אבן מסותתות ומשוייפות.

לקראת המאה הראשונה לספירה מתחילות המוזאיקות לעטר קירות ולא רק רצפות. בעקבות התפתחות זו מתפתח גם השימוש באבני מוזאיקה. דבר המאפשר פלטת צבעים רחבה בהרבה ושימושים מגוונים.


0528302319 | naomi@naomimosaic.com | נעמי גרינברג פסיפס | גדרה

  • Facebook
  • Instagram
  • Pinterest
  • LinkedIn
  • new-logo-plan-with-mandala-5a_edited_edi